רש"ש על יומא כ״ה

1 גמרא והתניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת"ל ומכנסי בד יהיו על בשרו. נ"ל דצ"ל ילבש על בשרו והוא הכתוב ר"פ צו בהרמת הדשן עי' לעיל כג ב ובתוס' שם ובמש"כ שם. ועתה ראיתי בת"כ שם דדריש ילבש על בשרו לענין חציצה. ומיהיו על בשרו לענין שלא יהא דבר קודם להם וע"ש בק"א ובמחכ"ת לא דקדק יפה בגמרא דלעיל דמבואר שם להדיא דדריש מן ילבש ע"ב ופליגא אהת"כ:

2 רש"י ד"ה אין ישיבה בעזרה. שנאמר לעמוד לשרת. מזה אין ראיה דהא כתיב לשרת ומיניה ילפינן דיושב פסול לעבודה זבחים כג ב. ולקמן סט ב מסיים ולא מצינו בה ישיבה. ובחלק פי' דהוא הל"מ. ועמש"כ במ"ר נשא פי"א אות יג במ"ת:

3 תד"ה מאי לאו. וי"ל משום דלעיל מינה איירי בזוכין לעבודה כו'. לכאורה אדרבה שם משמע איפכא מדקתני לה אחר גמר הפייסות וכבר היו נעשות עבודת תה"ד בפייס הא'. ודישון מזבח הפנימי והמנורה וקבלת הדם וזריקתו והולכת אברים לכבש. ושם לא תני לה להא דמסרן לחזנים כו' :

4 תוס' שם ד"ה אין ישיבה בסופו. דהא בשמעתין משמע דלישב נמי כו'. עי' מהרש"א. והגרע"א בחדושיו כתב דראיה גמורה היא דאל"כ מנלן דחציו בקודש דילמא כולה בחול ופתוחה לקודש דמותר לישב ומקויים ג"כ בבית אלהים דהא מקרי ב"א בקודש לכל מילי. ותימה דהא אינן כקודש לטומאה ולשחיטה ולכן אפשר דגם לענין פייס אינן כקודש. אבל ל"נ ראיה מדקא מייתי מהא דבנויות בחול ופתוחות לקודש לענין ישיבה דהכא מוכח דפסיקא ליה דגם לזה הוי כקודש:

5 במשנה מי שוחט מי זורק. הרמב"ם בפי' כתב דהראשון הוא הזוכה לזרוק והסמוך לו הוא השוחט ונתן טעם לדבר לפי שהזריקה מעולה כו'. ונמשך אחריו גם הרע"ב. ול"י מנ"ל הא להוציא מתניתין מפשטה בסברא בעלמא. ולא כן משמע מפי' רש"י בגמרא בסמוך וכן בחבורו חזר בו וכ"כ המפרש רפ"ג דתמיד. שוב התבוננתי בפירוש הרמב"ם שם בתמיד דנראה שהיה גירסתו כאן במשנה מי זורק מי שוחט:

6 רש"י ד"ה והגרה. והכבד. עתוי"ט:

7 גמרא מחתה איצטריכא ליה כו' ומעתרא. משמע להדיא דמחתה ג"כ מעשרת וכ"ה בירושלמי אר"ח וכן למחתה פי' היו ג"כ חדשים אר"י מתניתא אמרה כן מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף את למחתה. נ"ל דהראיה הוא מדקאמר שעל ימינו דוקא ועי' לשון התוס' והם היו כולם חדשים אבל משאר כהנים לא נמצאתה אומר ב' כהנים היו מתברכין בכל פעם כ"ה הגירסא בירושלמי שלפנינו וכן העתיק המלחמות ודלא כמו שהעתיק התוי"ט מתברכין בכל יום וכן בקה"ע וגי' זו הטעתו להתו"ח וכתב מש"כ ע"ש. וכן הת"י כתבו לקמן כו ב בד"ה דלא כראב"י בסופו דהירושלמי סובר דמחתה ג"כ מעשרת ע"ש:

8 תד"ה ת"ש. א"נ נ"ל דלר"י כו'. כצ"ל. ולענין עיקר פי' הסוגיא הנך רואה שנתלבטו מאד. ולעד"נ דר"י אתא לאפוקי מדראב"י לקמן כו סע"א דא"ל ע"כ שהיה פייס בפ"ע למחתה ובאסיפה חדשה לזה אומר דלא אלא היתה שוה לפייס דעבודת התמיד דמי שזכה בשחיטה אומר לזה שעמו זכה בזריקה וכן כולם. כמו כן בקטורת אומר כו'. והא"ד דייק מדלא הל"ל אלא לא היה פייס למחתה ומה לו לסיים אלא כו' ע"כ ר"ל בזה דלא תטעה לומר דמ"מ ה"ל פייס בפ"ע באסיפה דקטורת כשאר עבודת התמיד קמ"ל דאף פייס כזה לא ה"ל אלא כו'. ועמש"כ בתמיד פ"ה מ"ה בס"ד בישוב דעת הרמב"ם ותעלה בזה ג"כ סוגיא דהכא אל נכון:

9 גמרא ת"ר כיצד דרך הילוכו כו'. הן ת"ק דמתני' דלא כחד מהני תנאי ואורחיה דהש"ס בכמו זה להקשות מני מתניתין לא כפלוני ולא כפלוני. ונ"ל מכאן ראיה למש"כ הרא"ש בפ"ק דסוכה סט"ו דדרך הש"ס שלא להקשות אלא מה דמצי לשנויי ועמש"כ בפסחים קב ב:

10 רש"י ד"ה דרך ניתוחו. ובסדר הולכתן פליגי כו'. ותנא דידן אזיל בתר איברא דבישרא כדלקמן. מזה היה נראה לכאורה למילף לענין היקף הבימה בחג בלולבין שיקיפו בסדר עילוי הלולבין ואין משגיחין על חשיבות האנשים. ואולי יש לדחות דהכא הוא משום דכסדר הולכתן כן היה סדר הנחתן על הכבש וכן היה סדר הקטרתן כדמוכח בסוגיין. ומפני הנחתן והקטרתן הוא דאזיל בתר העילוי ועוד יש לחלק בענין אחר ואכמ"ל: